היום, לפני 47 שנה, אבא ואמא התחייבו לבחירה העמוקה והארוכה ביותר בחייהם - להתחתן. בחתונה צנועה התחיל מסע ארוך של זוגיות שהיה בסיס איתן להקמת משפחה. הקשר של ההורים היה עבורי מבט ישיר לתמונת צבעים משלימים. אמנם לא זכיתי להיות בחתונה (מציין את המובן מאליו, כן?) אבל זכיתי לחיות את הבחירה שנכתבה אז על קלף והתמונות מאותו יום נשארו עם פניהם הקורנות של ההורים והאורחים. כנראה שהבחירה הייתה נכונה.
אמא תמיד אמרה שבקשר זוגי צריך לדעת להתפשר. התווכחתי על זה עם אמא הרבה - אמרתי לה שאני לא רוצה חיי פשרה. אבל אני יודע שמה שאמא התכוונה היה מה שאני ראיתי במפגש של הזוגיות של אבא ואמא - איזון והרמוניה. לאבא ולאמא חיים משל עצמם, אופי שונה, וכל אחד ואחת בדרכה בחרו להיות מעורבים בחיי האחר. אמא מאזנת את אבא בשיחות, מבקשת שיקשיב. אבא הופך את סבתא שושנה וסבא יעקב לבית קרוב ודואג לחיי המרינברגים כמו לחייו שלו. הצבע של החיים נשפך לשני הדליים ולימים, הזמן המשותף בפנסיה הופך להיות ציור צבעוני מלא בחיים המשותפים.
בכל שנה שבה אנחנו הילדים היינו בתמונה, היינו משאירים להורים זר פרחים והזכרנו להם כמה אנחנו אוהבים אותם וכמה נפלא שבזכות ההחלטה והערב ההוא הגענו לעולם. השנה אמא לא בבית לקבל זר פרחים. אבל זו הזדמנות לשתף באירוע ההיסטורי ההוא כדי שהחיוכים והשמחה מאז יאירו מסכים רבים מסביב לעולם ואולי יעלו חיוך אחד של אושר איפשהו. מבטיח להיות הראשון.
Comments