הספד לאמא שלי - במעמד הלוויה

18/3/2020

אמאל'ה שלי,

בחודשיים וחצי האחרונים זכיתי להיות לצידך הרבה. להתבונן במבט הסקרן והחוקר שלך כשאנחנו באחד על אחת. לימדת אותי הרבה שיעורים על החיים ועל הערך שבהם, וכמו שביקשת, גם על הערך בסופם. אנחנו נפרדים עכשיו, מוקדם מידי. דמיינתי אותנו ממשיכים להיפגש בימי הולדת, בטיולים, בסלון כשאת מכבה את הטלויזיה אחרי שגילית שהכל משעמם שם ושעדיף לשמוע מה שלומנו. אני רק בן 32 וכל כך רציתי אמא לידי. כל כך מגיע לנו שתהיי איתנו.


אבל את באומץ לב שאין כמוהו, ידעת לראות את המציאות נכוחה, להביט לה בלבן של העיניים, כמו שהבטת בי תמיד, להסתכל על האמת ולבקש לסיים את חייך היפים כמו שרצית. לישון, לא להרגיש יותר דבר ולא לקום. אמרת לנו תמיד שביום שבו תהיי סיעודית ונראה שהמשך החיים יהיה סבל, לך ולנו, תרצי להפסיק. ובדעה צלולה, מול כל רופא ואיש צוות רפואי, לימדת את כולם שיעור חשוב בחיים – לחיים יש ערך כשיש טעם לחיות ולהנות מהם.


מכיוון שזו הייתה תקופה ארוכה עכשיו בבית החולים, הספקנו להיפרד באריכות ולדבר על החיים ועל המוות. אמא ידעה ליצור סמול טוק גם אם העידה על עצמה שלא ידעה. אמא הביאה לעולם כל כך הרבה אמת. השיחה תמיד התחילה על הא ודא, ומשם בחכמה אמא ידעה לנווט לנבכי הנפש, לסדקי החיים. ובתוך הסדקים הייתה אישה של אמת צרופה. ידעה לקרוא אותי כמו ספר פתוח כשמשהו קשה לי. אם הייתי נכנס בדלת עצוב, אמא הייתה מזהה ישר אבל נותנת לי זמן כדי שזה ייפתח בינינו. חיכתה שנתיישב ככה בדרך אגב במטבח ונדבר. שיחת הצהריים במטבח הייתה בשבילי מוסד מחנך. הייתי מגיע לבקר את ההורים בבית, ושם אמא צללה לחיי במובן הטוב והיפה של המילה. הסתקרנה לדעת מה קורה בתנועה, מה שלום החברה, מה קורה בקבוצה, האם אנחנו עוברים עוד בית, איך במשימה, איך אני מרגיש... אמא הביאה את האמת למערכות היחסים שלה עם חברים וחברות, ידעה לזהות זיוף ולקדש את האמת. ידעה להתפשר, חסכה מהעולם את האגו וביקשה בעבור כל אחד את דרכו. גם הצוות הרפואי שליווה אותה בימים האחרונים הזיל דמעה בכל מפגש אחרי שאמא סיפרה להם את האמת שהם ידעו אבל לא העיזו להגיד בקול רם.


הדבר המקודש ביותר לאמא הייתה המשפחה. קודם זו הגרעינית, אבל גם המורחבת והמתרחבת. הייתה אנציקלופדיה מהלכת לקרובי משפחה וסיפורים משפחתיים. וידע זה כח. והכח הזה היה דבק עוצמתי למשפחה. אמא נסעה לקיבוצים השונים בארץ כדי לפגוש קרובים קרובים וקרובים רחוקים. חיברה אותנו למורשת המשפחתית, לסיפורים מיתולוגיים משפחתיים עם מוסר השכל (על המונית מברזיל) וסיפורים עם פחות מוסר השכל (על הרדיו שסבא קיבל, על קודקוד התרנגול). את הכל שטפה האהבה האין סופית שאמא העניקה לנו. אהבה ללא גבולות, בכל תנאי, בכל מצב. אהבה מחבקת. אמא חיבקה ונישקה אותנו בכל גיל, זו הייתה תרבות חיים. חברים שלי פעם הסתכלו מהצד על המשפחה ואמרו לי שאנחנו לא אמיתיים, משפחה כזאת מהסרטים. הבריידי \ טירקל באנץ'. הבטחנו לאמא רגע לפני שנפרדה מאיתנו שנשמור על המשפחה ביחד, כמו שידענו להיות עד היום. שנחבק ונאהב אחד את השני, שנמשיך להיפגש. אני מבטיח אמא שנמשיך להיפגש ולאהוב.


מעבר למשפחה, היו לאמא עוד הרבה אהבות. היא אהבה את הכנרת אהבת נפש, מקור מים חיים. אמא סיפרה לנו בערגה על הנסיעות למשפחה בדגניה ובכל הזדמנות שהייתה לה – הייתה נכנסת למים המתוקים של הכנרת והחיוך צף על פניה. דגניה הייתה לא רק ביקור אצל הדודה והדוד, אלא גם ביקור בנוף הקיבוץ. הנוף של ארץ ישראל מבחינתה. מושא הציורים של אמא, מושא החלומות של אמא. בית הגידול של אבא, אפיק ההגשמה שלי. לא רק בתים נמוכים וציוריים עם שבילים מוארים ושדות פותחים היו מאווייה של אמא, גם הסולידריות והקירבה. הכל השתרג לאמא.


אמא אהבה אמנות. למדה ספרות וקראה ספרים בשקיקה. אהבה חפצים עתיקים. אהבה לשים ספרים בארונות עתיקים. אהבה שירה ושירים. עבדה עם חיים חפר הפזמונאי, וכשהקלידה עבורו את המאקמה לעיתון הרשתה לעצמה לעשות תיקונים אחרונים או להציע מילים לחיים. אהבה לראות אומנות ולהזמין אותנו לראות אומנות. הלכה עם אבא קבוע לסרטים במועדון הסרט הטוב של הבנק, הציע לי באופן קבוע לקחת את הכרטיסים להצגה שהיא הולכת לפספס, מסלולי הטיול בחו"ל עברו דרך מוזיאונים. את יום ההולדת ה-60 שלה חגגה בתערוכה של יצירותיה. הכל השתרג לאמא. המשפחה נכנסה לציורים, הציורים נכנסו למשפחה. את קירות ביתינו מעטרים הזכרונות הכי יפים מאמא – האהבות שלה שהתבטאו ביצירות צבעוניות ויפות. 40 שנה של התמדה במתנ"ס שזר עם חברות טובות וקרובות הפכו לאינסוף ציורים שנשארו איתנו. אמא לימדה אותנו ככה לאהוב יופי – להתרגש מטבע ונוף, להתרגש מאנשים ומה שמיוחד בהם, להתרגש מאומנות.


המפגש עם הטבע והנוף היה תבנית לצקת בה את המשפחה. נסיעות לצפון לצימרים בקיץ, לינה משותפת וטיולים. אמא העלתה פעם תמונה שלנו ביחד לפייסבוק מטיול וכתבה "עם יותם המדריך". אם כמה היית יודעת על ההדרכה שאת נתת לי. פרחי האמריליס שסבתא טיפחה באדנית בחלון שלקחת והמשכת הם ביטוי יפה להמשכיות המשפחתית שביקשת, וגם לפריחה שידעת לבקש לצאת ולראות תמיד. מי שיחפש תמונות של אמא יראה אותה כמעט תמיד מתכופפת ליד פרחים צבעוניים או יושבת בפיקניק משפחתי בחיק הטבע. כל כך נהניתי לצאת לטייל איתך ועם אבא. נהניתי לראות את אבא מטייל בשביל ישראל ומצביע על נקודה שבה ישנו ביחד בחוץ וכל הרפתקה שחווינו בדרך.

בשנים האחרונות ידעת להשתנות ולשמור על דינמיות. קיבלת את התואר סבתא באהבה והפכת לסבתא מסורה לנכדים. ליוו אותך משפטי סבתא (וגם סבא) שאני זוכר בחיוך: "אם הייתי יודע כמה זה טוב, הייתי מתחיל עם הנכדים" כמו שסבא יעקב אמר. צחקת איתי על הקרחות, שלי ושלך. "שערות טיפשיות על ראש חכם" כמו שסבתא שושנה אמרה. משפטים שעברו מדור לדור. ידעת לפגוש אנשים שונים, להקשיב. קודם כל להקשיב, ורק אז להגיד אמירה חכמה בשקט. ידעת להרחיב אופקים, ללמוד יידיש, ללכת עם אבא לבינה, לעבור לתשבצי היגיון אחרי שנים של תשחצים, להשתדרג מהתעמלות מול הטלוויזיה עם גלעד למכון הפילאטיס שבו כולן התאהבו בך. לחדש קשרים עם הכיתה שלך, לטוס לחו"ל ולהעז להזמין מהתפריט גם דברים חדשים. לקבל ולחבק את החיים שלי בתנועה. לאתגר אותי בשאלות על החיים ומה יהיה הלאה, אבל גם להקשיב לי. ולהגיע למרכז התנועה לפורום היגוי על הקשר שבין הורים לילדיהם ולספר ולתרום מהשותפות העמוקה שהייתה בינינו על החיים. והחברים שלי בתנועה התאהבו בך מיד, ואת אהבת את התנועה. וכמה אני שמח שירדנו להצטלם לשיר "ערב חג" עם אבא באוטו. וכמה חגגתי את התמונה שהקדימה את הסרטון לכל מי שניגן – תראו כמה ההורים שלי אוהבים אותי.

המחלה הארורה הזו הגיע פתאום. שאלת אותי בבית החולים "איך הגעתי לפה בכלל?", מבינה שזה ממש לא הסיפור שהיה אמור להיכתב. אבל היו לנו חודשיים וחצי ביחד שבהם הרגשתי הכי קרוב. נתת לי להיפרד ממך יפה, הבטת לי עמוק בעיניים. אני לא כועס על ההחלטה שלך אמא לסיים. זו ההחלטה הכי אמיצה וחכמה שיכולת לקבל. זכיתי להיות איתך כל חיי, כולנו זכינו. הספקתי להגיד לך עשרות פעמים ליד המיטה בבית החולים שאני אוהב אותך. ולנשק אותך. ולשמוע איתך מוסיקה. ולדבר על החיים, ממש כמו שהיינו עושים בשיחת המטבח שלנו. אז אני מנצל את ההזדמנות הזו להגיד שוב כמה שאני אוהב אותך. ושמח על החיים שהיו לנו ביחד. אני מבטיח שכשהקורונה הזו תלך, נוכל להיפגש עם כולם ולחגוג את החיים המופלאים שלך. כמו שרצית. אני אשמור על אבא. ואנחנו האחים נשמור אחד על השני. אנחנו היצירה המשותפת שלך ושל אבא, עשית עבודה מופלאה וזו היצירה שאת הכי גאה בה. נשמור עליה טוב טוב.

תודה שבאתם להיות איתנו. וגם מי שמרחוק ושולח לנו נחמה, היא מגיעה. וחשובה ויקרה.

תהי נשמתך אמא צרורה בצרור החיים.


139 views0 comments

Recent Posts

See All