כששמעתי לראשונה על "מסע יובל" קפצתי על המציאה. הזדמנות לבלות עם בני,יותם, במשך 7 מפגשים, בתוכם שני סופי-שבוע מלאים, שהרי ידוע, שלזכות בנוכחותו זו חוויה די נדירה וצריך לתאם זמן רב מראש. כשהייתי מתלוננת על עבודתו בשבת, ענה לי: "אימא, אני לא עובד בשבת, אלה החיים שלי!" והנה הוא מזמין אותנו לבילוי משותף!
אבל, גם עלה בליבי החשש מהקושי הפיזי שכרוך בטיולים, ומיד בדקתי באינטרנט את המסלולים המתוכננים, והרגעתי את עצמי, שרוב ההורים הם בני גילנו, ואני מקווה שהדור הצעיר ייקח זאת בחשבון...(והוא לקח...).
ציפיתי לחוויה תנועתית, לחזור לימי בקן בורוכוב, וידעתי שתהיה גם הדרכה מקצועית.
מאד הסתקרנתי לפגוש את ההורים, למצוא את המשותף והשונה בינינו, להתוודע לאופן קבלת הדרך המיוחדת שבה בחרו ילדינו. וכבר ידעתי מראש, שלא כולם רגועים ולא כולם שלמים עם הדרך הזאת.
מה שלא צפיתי ולא התכוננתי אליו, הוא המסע הנפשי והחינוכי שנעבור.
ובכן, המפגש עם ההורים היה בתחילה די מאופק. לאט, לאט, והרבה בזכות משחקי החברה, למדנו להכיר את השמות ואחר-כך גם את הדעות והחששות המלווים אותנו.
לרגע נדמה היה, שנוצרה חזית הורית קפיטליסטית מול האידיליה הסוציאליסטית של הבנים והבנות, אשר נרגעה מעט לצלילי שירת ה"הללויה" בערב שבת.
בספר תהילים ח' 3 כתוב "מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז". ואכן, מפי ילדינו למדנו דבר או שניים: למדנו על תרבות השיח, על הקשבה, על קבלת השונה ו"שיחה כהוויתה" ובעיקר על "המרחב הבטוח".
למדנו גם שיעור מעניין על חיי צניעות, ענווה ונתינה, על חברות ועזרה הדדית. תרמו לכך תנאי הלינה והארוחות המשותפות, אשר הולידו שירה בציבור מתוך שמחה ואחווה.
בדרכם החכמה והמלומדה, הובילו אותנו הצעירים אל נפשם.
עברנו תהליך של סובלימציה – ציטוט מויקיפדיה: "הפניית הכוחות המנטליים של האדם מפעילויות שנתפסות שליליות אל עבר פעילויות חיוביות ומקובלות מבחינה חברתית". על פי פרויד, זהו סוג של מנגנון הגנה חיובי המעיד על התמודדות בריאה, יצרנית ויצירתית...
ובכן, יצירתיות בהחלט הייתה כאן: משחקי חברה, משחקי תפקידים, שיחות ושירים. ע"י הרחקה לתקופת החלוציות של המאה הקודמת, נעשה ההקשר לחלוציות החדשה שלהם.
כל חלק במסע נבנה בתמהיל נכון של טיול ושיחה, מהמקום הפיזי אל המקום הנפשי! ובסופו, כבר מצאנו עצמנו חבוקים זה עם זה!
אני חושבת על ההורים של יובל, אשר מתוך כאבם הפרטי הנורא, יזמו מפעל חשוב ומבורך כל-כך, אשר מחבר הורים וילדים ומאפשר להם מרחב בטוח לשיחה והבנה הדדית. תודה להם.
ותודה מיוחדת לפז, ברק, שחר ואיתי, אשר תכננו והובילו את המסע מתוך אחריות ורגישות, ולכל מי שסייע בדרך, בתוכן או במעשה. היו ברוכים.
המסע נבנה כמסע בזמן ההיסטורי של עם ישראל, והוביל אותנו בדרך אל המסע של תנועת "דרור ישראל" ואל המסע האישי של כל אחד ואחת מאתנו, הורים וילדים. המסע עוד לא נגמר, עוד יהיו עליות ומורדות, אבל מעכשיו נדע, שאנחנו שותפים לדרך, מכבדים את הבחירה ומוכנים לתת כתף.
כמה טוב שהיו לנו חברים טובים למסע הזה!
נגה טירקל
5.12.2015