22/6/2020
נגה
לא הספקתי לחבק, לבקש סליחה, לסכם איתך שנים.
שנים רבות היינו החברות הכי טובות. היית האדם הכי קרוב לי ומשמעותי. המתקנו סודות, היתה לנו שפה משותפת ליווינו זו את זו בכל השלבים של החיים. יחד היינו ילדות בביה"ס, את מחוננת בדמיון עשיר וביכולת כתיבה, מתעניינת באומנות וספרות, ואני סתם במציאות. יחד הפכנו מנערות לנשים, היינו זו לזו אוזן קשבת יעצנו זו לזו בענייני הלב והזוגיות עד שכל אחת בחרה את האחד שלה. אפילו לבשנו אותה שמלת כלה ואז התרחבנו לרביעייה. יחד טיילנו, בילינו בסרטים והצגות.
כשנולדו הילדים היתה השמחה יותר גדולה. שנים שמרנו על נוהל קבוע בפסח כולנו באילת ובקיץ בטבריה. הילדים התחתנו והגיעו הנכדים שהיו נושא קבוע בשיחותינו אבל, השבר האישי שלי קטע את הכל. ניסינו לגשר ולא ממש הצליח.
התגעגעתי אליך בכל יום לשקט, לחוכמה, לתמיכה, לרגישות, לעצה, ליחד שהיה חשבתי שיש לנו עוד מלא זמן לתקן. כל כך רציתי אך כיבדתי את המקום שלך.
ברכנו זו את זו בימי ההולדת ובחגים ושמרנו על כך כמו על אוצר קטן. קיוויתי שמקצה החוט הזה נוכל להשיב את הקשר. בפברואר האחרון לא מצאתי ברכה ממך, חשבתי שאולי נסעת והמתנתי בסבלנות. התלבטתי אם לשאול לשלומך ולומר לך שאת חסרה לי ואז הלמה אותי ההודעה על לכתך. באצילות, בשקט ובחטף ומאז אני כל כך עצובה.
והנה הגיע חודש יוני ואני עוד מתגעגעת.
שרה
