השבוע אבא שיתף אותנו בדברי הפתיחה שאמא כתבה לפתיחת התערוכה שהכינה במלאת שנה למותה של רחל'ה.
התיאור של אמא את החיים לצד אחותה בהתמודדות עם המחלה תפס אותי חזק. כל כך הרבה דמיון מחד, וכל כך מדויק בבחירת המילים של אמא, כאילו כתבה עבורנו מילים לחוויה.
"החודשים האחרונים בחייה עוררו בי סערת רגשות של תקווה ויאוש, חוסר ודאות וחרדה לרחל'ה, להורים, לילדים.
הישיבה ליד מיטתה, הטיפול, הדאגה, הנסיעות לבית החולים - לכל אלה שאבתי כח מחיוכה החם, מעיניה המאירות והכרת התודה והשמחה בהם קבלה את פני הבאים. זכיתי לקירבה יומיומית עמה ולאהבה רבה. במותה - נשארתי חסרה."
החודשים האחרונים עם אמא היו גם הם מלאים בסערת רגשות של תקווה ויאוש. סיפרתי לאמא על מצבה, מה הרופאים חושבים, ניסיתי יחד איתה להבין מה המציאות ולתת תקווה שעוד יש מזור לכאב. וגם אני, כמו אמא, זכיתי לקירבה היומיומית ולאהבתה הרבה. וגם אני, חסר.
היום עידן בן 40 אמא, חבל שאת לא פה איתנו לחגוג. תודה שהשארת לנו המון מילים ויופי להיזכר בהם בכל אירוע.
לצפייה בתמונות מהתערוכה - גלריית התמונות מהתערוכה בעמוד התמונות.