כ"ב באדר - שנה אחרי

משנכנס אדר, אני נזכר בשנה שעברה. השנה שעברה עלי, עברה עלינו. בפורים שנה שעברה עוד תקלטתי במסיבת רחוב ברחובות, המסיכות היחידות שכולם עטו היו מסיכות פורים ולאמא כבר נמאס לשמוע על הקורונה. וזה עוד לפני הסגר הראשון. כל מה שדיברו עליו בחדשות היה רק קורונה. הנוף דרומה מחדר האישפוז שצפה על חירייה ומסלול הנחיתה של מטוסי נתב"ג התנקה לאט לאט ממטוסים ונותרו רק טיפות חורף אחרונות על הזגוגית.


בהספד שנשאתי בלוויה שיתפתי בחיבוקים והנשיקות שאמא נתנה לנו במתנה כתרבות של חיים. וכשאמא הלכה מאיתנו, פתאום אסור להתנשק ולהתחבק. חוויה ציבורית מוזרה של השתתפות לא מודעת באבל. זו הייתה שנה עצובה מאד, כולם שנאו אותה והמוני אנשים חוו בדידות. לאובדן האישי שלי הצטרפו חוויות אובדן נוראיות של קרובים וקרובות שאיבדו הורים לקורונה. מצאתי נחמה הזויה בזכות שהייתה לי להיפרד מאמא ליד מיטתה.


נקודת הציון היהודית הזו, שנה למותה, משאירה אותי במבט נוקב לחור שנפער בחיי. החוסר נוכח, הכאב מתקהה לעיתים אך נותר. המון שינויים והתרחשויות בחיים שאי אפשר לשתף עם אמא ולשמוע את דעתה. הרבה רצונות שרציתי לשתף אותה בהם כדי לשמח אותה או לחוות איתה שנשארו ביני ובין חלל העולם. האתר הזה ספג מילים ותמונות, הביא אלי חזרה תגובות ממשפחה וחברים שהפכו את החלל החסר לקצת יותר מלא בתוך שיגעון הקורונה.


אמא הייתה נוהגת לספר לסבא וסבתא על קברם מהנעשה שפספסו בשנה הזו. מה אפשר לספר לאמא עכשיו? שהעולם כבר לא יהיה אותו דבר, אבל לא במובן הקלישאתי של לכתה, אלא במובן המטריאלי - אנשים מסתובבים עם מסכות, התקהלויות הפכו סכנת נפשות, החברה הישראלית שמתקטבת ומתקוטטת, משבר פוליטי שמסתחרר בספירלה שלא רואים את הקצה שלה. מרגיש שיש כל כך הרבה ברמה האישית והלאומית שאמא מפספסת. ואולי חלק מהדברים דווקא טוב שפספסה.


אבל לפחות עכשיו, בכ"ב באדר תשפ"א אין סגר. ואפשר להיפגש קצת יותר, ורובנו מחוסנים. אני מאחל לעצמנו לעשות את כל מה שהבטחנו לאמא לפני שנה על מיטתה - להיפגש, לאהוב, לחבק ולתמוך.


מזמין לאזכרה שתתקיים ביום א', 7/3/2021, כ"ג באדר, בשעה 9:30 בבית העלמין ירקון בכניסה למבנה שקד.




57 views1 comment

Recent Posts

See All